חזון לשלום בין הדתות כבסיס לשלום עולמי

כיצד המאבק על שטח קטן טילטל את העולם וכיצד עשויה להראות הדרך לשלום

 

בזמן שהדתות לפני זמננו התקימו באזורים מוגדרים וסגורים, כאשר העימותים בינהם התקימו רק באיזורי הגבול בינהם, נמצאים הגבולות כיום בכל מקום. לכן אנו עדים לקונפליקטים אלו ממש לנגד עינינו לפתח ביתנו. אין באפשרותינו להשיב את גלגל ההיסטוריה לאחור. העולם כיום הוא יישות אחת, אם אנו רוצים בכך או לא. מסיבה זו עלינו להפתח לרעיונות חדשים, אשר עד כה היו רחוקים מאיתנו.

 

טענה אמיצה

 

לדוגמא: מה יהיה אם הסיבה העמוקה של מילארדי הדולרים שזורמים מידי שנה לעימותים בין קיצונים איסלמים, אשר בשם הדת מפיצים טרור, לבין הכח האזרחי והצבאי של המערב  יבססו את העימות בינהם על חלקת אדמה קטנה בירשלים?

ואם היתה ניתנת בידינו הבחירה להתעלות בעתיד מעל המלחמות הצבאיות ולהתרכז בהשלכות של מאבק זה ועל ידי כך לפשר בין הצדדים. אם פשרה זו היתה ניתנת לביצוע באמצעות יצירתה של תמונת שלום, אשר באפשרותה לפתור את המורכבות השלמה של הקונפליקט כולו?

כמובן שאין ברצוני באמצעות תמונה זו להכחיש את המורכבות המלאה ורבת השכבות של הסכסוך. כל רצוני הוא להפנות את המבט אל גורם אשר עד כה לא זכה להתיחסות נאותה: הגרעים המיסטי-רוחני של הסכסוך. את חשיבותו של גרעין זה מוכיחות הקריקטורות של הנביא מוחמד אשר הופיעו באחד העיתונים הדנים והביאו להתקפתן של השגרירויות הדניות בכמה ארצות איסלמיות. גם הכוחות הלא דתיים הושפעו ותרמו את חלקם להתלקחות.

 

חלק א: ניתוח של הגורמים

 

עובדה היא שאנו, בני האדם המערביים מתקשים להבין סכסוכים הנובעים ממניעים דתיים. לכן אנו מופתעים תמיד מהתפרצותם. הסיבה לכך נעוצה מנקודת המבט ה"נאורה" שלנו, אשר אינה כה נאורה כפי שנראה מייד.

 

נאורות אל מול חוסר נאורות או כיצד הופכת נאורות לאידיאולוגיה

 

עוד לפני התפתחות אופן מחשבתנו הנאור היו הדתות במשך אלפי שנים סיבה לסכסוכים, לרדיפת בי דתות אחרות ולמלחמות. על מנת למנוע מקרים אלו הפרידו המדינות המודרניות בין דת למדינה. מהשיח החילוני הודרו כל צורות המחשבה הדתיות ורק גורמים אזרחיים נלקחו בחשבון. התוצאות הן המדינות החילוניות המודרניות.

באופן דומה הובילה הקיצוניות הדתית להצרת תחום המחקר האנושי ולאיסור מחשבה עצמאית על ידי הצבת גבולות. מסיבה זו הופרדו מחשבה וידיעה ונוצרו הבסיסים למדע המודרני.

תהליך הרציונליזציה של החיים הציבוריים, אשר התרחש בארופה לאחר ימי הבניים, נקרא "הנאורות".

 

על רקע זה אבל עלולים בני האדם, אשר רואים את עצמם כ"נאורים" ו"חילונים", לראות את הדת כגורם המכריע למאבקים. במאמצם לשמור על טוהר מחשבה הם מאבדים את הגורם הרוחני של הקיום למול עינהם. גורם זה היה המקור לצמיחתם של המוסדות הדתיים והמסורות הדתיות, ולהתפתחותה של האמונה.

כך הופכת הנאורות לאידיאולוגיה. כך נוצר העיוורון לנתונים דתיים ולסמלים, אשר בעקבותיה גם ההבנה והעירנות לסמלים אלה נדחקת אל השוליים – כמו לדומא מקומו של הר מוריה בירושלים לאיסלם וליהדות.

אם אנו רוצים להשתמש במונח "נאור" במובנו המקורי כלומר כהבנה מקיפה ורציונלית הרי חובתם של הנאורים כיום להשתחרר מההבנה החילונית הצרה של המציאות והאידיאולוגיה החילונית ולהיפתח לעובדות הקיימות, אשר מגיעות מתחום הדת והמסורות הדתיות.

אם מצליחים להשתחרר מאופן מחשבה זה ניתן להבין את המאורעות הפוליטיים העכשווים באופן שונה לחלוטין.

 

כיצד ניתן להשתמש בפוטנציאל של הדתות לפתירתם של סכסוכים

 

על מנת לעצור את הטרור הנורא והאכזרי ועל מנת להפוך את אמצעי ההגנה היקרים למיותרים משימתנו, כאנשים נאורים, להבין את הדתות ככח ממשי. בידיו של כח זה לזכות בתמיכתם של המאמינים על מנת ליצור נקודת מבט חדשה על עצמנו וכן על האנשים והקבוצות הדתיות החיות בתוכנו.

באופן מיוחד על המאמינים בדתות ההולכות בעקבות אברהם להזכר באופן הכרחי ודחוף, אם בתקופה שלאחר הנאורות הן רוצות להילקח באופן רציני, לממש את המסר שלהם. מסר זה הוא בראש ובראשונה: אחווה בין בני האדם.

אם יוצאים מנקודת ההנחה שקיים רק אלוהים אחד היוצר קשר עם בני האדם לאורך הדורות, כמו שטוענות הדתות האברהמיות, חייב להתקיים לפחות בין דתות אלה שלום של אמת.

עד כה לא התקימה מציאות של שלום בין הדתות הללו. למעשה מתקיים כיום מצב הפוך עם התחזקותם של זרמים איסלמים קיצונים המשתמשים בנשק של טרור. תביעתם של גורמים אלו לא נשמעה עד כה. אנו צריכים לשאול את עצמנו לכן, מה התביעות של גורמים אלו?

 

טרור עולמי כתוצאה מסכסוכים בין-דתיים

 

במרכז העניין של התנועה האיסלמית נמצא, לפחות במקורו, הסכסוך הישראלי-פלסטינאי. הנשיא האירני מבטא, מבלי לרדת לשורש הבעיה,  את מסקנותיו באופן שאינו משתמע לשתי פנים: ישראל צריכה להעלם ממפת העולם. אמירות דומות מבטאים גורמים מוסלמים ופלסטינאים ברחבי העולם. מדוע? משום שישראל מיצגת סכנה ממנה חוששים המוסלמים. נביט לכן לבעיה זו:

נדמה כי מדובר אך ורק על פלסטינה. אולם במרכזו של הסכסוך הישראלי-פלסטינאי, אילו מתיחסות הקבוצות האיסלמיות, נמצא גורם אשר עליו לא מדברים. רק במבט מדויק מאוד אנו נתקלים בכך שמדובר במאבר על שטח מצומצם ביותר: הר המוריה בירושלים, הר הבית או חרם א-שריף.

על הר זה נבנה בית המקדש היהודי. למרות שמרבית היהודים שחים בישראל או בעולם מכחישים עובדה זו ממשיך להתקיים ביהדות החלום של הקמה מחדש של בית המקדש. בחלום זה יוקם בית המקדש החדש במקומו של בית המקדש ההיסטורי. במקום זה מצויה כיום כיפת הסלע ומסגד אל אקצה, המקום השלישי בקדושתו למוסלמים.

מקום זה הוא חשוב ביותר עבור המוסלמים משום שמשם החל הנביא מוחמד את "מסע הלילה" המפורסם. לפי נקודת הראות המוסלמית נפגש שם גם מוחמד עם כל הנביאים עד ישו. באופן זה מכתירה ההיסטוריה את היעוד האלוהי של מוחמד. האם צריכים המוסלמים לפנות מקום זה בשביל היהודים?

כרגע אין ויכוח על כיפת הסלע אבל החלום היהודי כשלעצמו להקמתו של בית מקדש שלישי מהווה עבור המוסלמים הכרזת מלחמה. עבור המוסלמים החלום היהודי נתפס כרציני. הם חשים, כפי שעד כה לא נאמר בעימות, כי זכות בקניין שלהם על מקום זה ועל הדת שלהם נמצאת בסכנה. על פי ההבנה העצמית האיסלמית מוחמד ניצב בראש הנביאים. מנקודת המבט של האיסלאם הוא מתקדם יותר מהנצרות והיהדות ועל ידי כך הופך את דתות אלו למיותרות. לאיסלאם כשלעצמו מהווה ההבנה וההכרה במוחמד את המהות המרכזית של הדת. העובדה כי לאחר שנים כה רבות הופיעו פתאום היהודים ומבקשים לחזור לארץ אבותיהם לכן אינה יכולה להיות מקובלת ולעלות בקנה אחד עם נקודת המבט המוסלמית, שבה מהווה מוחמד את פאר היצירה האלוהית. לכן הם מעדיפים, בניגוד לכל ראייה היסטורית, להכחיש את קיומו של בית המקדש היהודי על המקום בו מצויה כיום כיפת הסלע.

 

בדיוק כפי שהיהודים הונעו על ידי הסיפורים התנכיים כאשר שבו לארץ מולדתם כך מונעים המוסלמים על ידי הסיפורים המסורתיים שבהם מבקשים היהודים להקים את בית המקדש השלישי במקומה של כיפת הסלע.

 

במחשבה החילונית נתפסים דברים אלה כמיתולוגיה טהורה ולכן כלא ראליים. לכן אי אפשר להבין את הסכסוך הזה מחוץ למזרח התיכון. הוא עובר סינון אידיאולוגי. גם מצד אלה אשר יכולים להבין את הסכסוך הוא נראה כבלתי נראה לפתרון. זה הרקע לטבואיזציה של הסכסוך על בית המקדש / חרם א שריף.

רק תוך התיחסות להבנה העצמית של הדתות ניתן יהיה להבין את עומקו האמיתי של הסכסוך. היות ונקודת המוצא להבנת הדברים היא כה מכריעה, תהיה התמונה העצמית של הצד המפסיד מכת מוות לעצמו.

 

ההתנגדות לישראל עד החמאס ואל-קעידה

 

בדיוק מסיבות אלה נתן הסכסוך את אודותיו זמן רב עוד לפני הקמתה של מדינת ישראל. הוא התקיים ברקע כאשר הציונים הראשונים במאה ה – 19 הופיעו בארץ ישראל. מבלי שהוזכר ולו פעם אחת מנע סכסוך זה את האפשרות עבור מדינות ערב להסכים לתוכנית החלוקה של פלסטינה בנובמבר 1947. שום צעד שנועד להתחשב באינטרסים של הפלסטינאים לא יכל להפוך את התכנית למקובלת משום שבראש ובראשונה לא עמדה השאלה של רמת החיים של האוכלוסייה על סדר היום, אלא השאלה של הבנתם העצמית של המוסלמים. הבנה זו אינה ניתנת לניתוק מגורלה של כיפת הסלע ממנה עלה מוחמד אל השמים.

הרצון לשמור על הזהות הדתית היה לפי דעתי הרקע, אשר לא בהכרח חדר לתודעה העצמית, לכך שהערבים בזמן זה ביקשו להניס את היהודים אל הים. מסיבה זו הוא הוביל למתקפה המשותפת של מדינות ערב שנועדה למנוע את הקמתה של ישראל על חלק מארץ ישראל. גם המתקפות הנוספות באיזור זה כולל האינתיפאדה והשאיפה של נשיא אירן למחוק את מדינת ישראל מהמפה נובעות מרקע זה.

 

אבל הגרעין הפנימי של הסכסוך על חרם א-שריף שהוא הר הבית נותר תמיד ברקע. לא היה ניתן לדבר עליו. עבור מדינות המערב הנאורות היה צריך להותי עניינים דתיים מחוץ לפוליטיקה ולכן לא יכלו לתפוס אספקט זה של הסכסוך. מרבית היהודים החזיקו בתפיסות חילוניות לכן היה בית המקדש לא רלוונטי עבורם. לאחר אלפי שנים של פוגרומים והנסיון של השואה הם שאפו לדבר אחד בלבד: בית בטוח. גם היהודים הדתיים לא יכלו לדבר על כך משום שבדבר יכל לסכן את תכנית החלוקה של האומות המאוחדות. בשלב מאוחר יותר זה יכל להפנות ביקורת כלפי היהודים. הערבים לא יכלו לדבר על כך משום שלא רצו לסכן את מעמדם של המקומות הקדושים להם. מסיבה זו דיברו שני הצדדים על גבולות ועל זכויות של האוכלוסיה ומפעם לפעם פנו לפתרון אלים: הערבים שניסו למנוע מהיהודים להקים לעצמם מולדת בטוחה והיהודים על מנת להגשים את חלומם בארץ המובטחת.

למרות האלימות המתגברת לא הצליח להשיג אף צד ניצחון. ישראל הפכה תמיד לפחות ופחות ניתנת למחיקה. מדינות מוסלמיות החלו להכיר במדינת ישראל, אבל יותר ויותר תנועות איסלמיות הפכו את ישראל לאויב הרכזי שלהם.

כאשר התברר, כי ההתנגדות הפלסטינאית אינה יכול להעמיד את קיומה של מדינת ישראל בשאלה וכאשר בו זמנית התברר, כי העוני במדינות האיסלמיות הולך ומתגבר, החליט ראש החץ של התנועה האיסלמית אל-קעידה להפוך את התומך המרכזי בישראל לאויבו המרכזי. על ידי כך הוא העמיד את הסמל של החילוניות, הנאורות והמערביות כמטרה כפי שבאו לידי ביטוי במרכז הסחר העולמי ובפנטגון. באופן זה קיוותה אל-קעידה להלחם על כבודו של האיסלם ובו זמנית להביא להתמוטטותה של מדינת ישראל שבה נאבקים הפלסטינאים.

נקודת מבט זו עשויה לעורר את הרושם כי אין מדובר כלל בנושאים של צדק, כמו למשל קיומה של מדינה פלסטינאית עצמאית, החזרתם של שטחים כבושים או פיצויים. אולם שאלות של צדק הן בהחלט רלוונטיות אבל הן ניתנות לפתירה בשלב מאוחר יותר לאחר שהשאלות הבסיסיות יפתרו. שאלות הבסיס הן בראש ובראשונה הדת המהווה מרכיב מכריע בסכסוך כפי שבאה לידי ביטוי בחרם א-שריף, הר הבית. אם היה בנקודב זו מושג שלום היו כבר כל השאלות האחרות נפתרות לשביעות רצונם של הצדדים.

 

שרון העלה את מוקד הבעיה לסדר היום

 

למעשה הושג בדיוק ההפך. האינתיפאדה השניהה החלה כאשר מי ששימש אז כמנהיג האופוזיציה, אריאל שרון, עלה בשנת 2000 לבקר בהר הבית. למרות שהיה בידיו את כל האישורים הנדרשים מרשויות הווקף, אשר ממונות על קדשי האיסלאם של חרם א-שריף- הר הבית הגיבו קבוצות של מוסלמים באופן חריף ביותר שבסופו של דבר הוביל להרס עצמי.

תגובה דומה התקיימה כבר ב – 1929 כאשר הגיעו מספר יהודים צעירים עם דגלים ציוניים אל הכתל המערבי. מדוע מתקימות תגובות אלו?

משום שהמוסלמים מפרשים פעולות אלה כביטוי לתביעה היהודית להשיג שליטה על חרם א-שריף. על ידי כך הם מקבלים אישור לחששותיהם כי המקום המסמל את עליתו לשמים של הנביא מוחמד ילקח מידיהם למרות שמעולם לא נשמעה באופן רשמי תביעה שכזאת מצד היהודים וככל הנראה תביעה מעין זו לא תוצג גם בעתיד היות והיהודים תופסים את בית המקדש החדש כנושא שיתממש רק לאחר הגעת המשיח.

למרות שלב הסכסוך בין שתי הדתות בימים אלה הוא יותר ויותר דתי, נמנעים הצדדים מלהעלות את הנושא באופן גלוי, מתוך תקווה שאם לא ידובר על הנושא ניתן יהיה לרפאו.

התגובה האינטליגנטית היחידה למצב זה נראית להתמודדות ישירה עם מוקד הסכסוך, עם התביעות המנוגדות ששתי הדתות ובו זמנית של הזרמים הרוחניים המבקשים למנוע התמודדות זאת.

 

ארבעת הזרמים הרוחניים של הסכסוך במזרח התיכון

 

ככל שאני יכול לראות מעורבים בסכסוך בין ישראל לפלסטינה ארבעה כיווני מחשבה דתיים:

הראשונה היא היהדות שתובעת את הזכות המקורית על הר הבית.

השנייה היא הנצרות אשר אינה מעורבת ישירות בסכסוך. הנוצרים המוסלמים נוטים לעמוד לצד האיסלאם בעוד שהנוצרים בישראל או מחוץ למזרח התיכון תומכים לרוב בצד היהודי. לכן יש לנוצרים פוטנציאל לשמש כמתווך בסכסוך זה.

כיוון המחשבה השלישי הם המוסלמים המהווים את הרוב בקרב הפלסטינאים. הם שוללים את התביעה היהדות לזכות הראשונים על חרם א-שריף, כפי שהם קוראים להר הבית, ומעלים מצידם תביעות המתבססות על עלייתו של הנביא מוחמד לשמים ממקום זה.

כיוון המחשה הרביעי הוא של החילוניים הדוחים כל תביעה דתית ודורשים פתרון פרגמטי. על בסיס האידיאולוגיה שלהם הם מכחישים את משמעותו של הר הבית וחושבים כי הם יכולים בדרך זו למצוא פתרון פרגמטי לסכסוך.

היות וכל צד שולל את התביעות של הצדדים האחרים וטוען כי הוא מחזיק בצדק המלא הם לא מצליחים להגיע לפתרון מוסכם.

מתוך הערכת נקודות המבט מצטיירת תמונתו של השלום

 

פתרון ארוך טווח אינו יכול להמצא מתוך הדחייה ההדדית, אלא מתוך הכרה הדדית.

הערכה של הצופה יכולה לצייר את האיסלאם כדת המסוגלת ליצור יחסי אמון בין בני האדם לבורא ולהובילם לחיים טובים.

את היהדות ניתן לראות כדת העתיקה ביותר אשר שומרת על חיות "הדת של העם הנבחר".

את הנצרות נין לראות כדרך ליחסים עם המקור היוצר אל "האב האלוהי".

ואת החילוניות הנאורה באמת ניתן להבין כתפיסת עולם המאפשרת לשחרר את הרוח ואת הרעיונות מכבליהם ולחקור את חוקי הטבע של התקשורת האנושית על מנת למצוא פתרונות הגיוניים.

 

מתוך פרספקטיבה המכירה בערך האחר נותרת תקווה לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטינאי. מנקודת מבט זו לא מכחיש אף צד את תביעות האחרים. הם נותנות מקום לתביעות הראשוניות של היהודים. הן רואות את החיבור של הנוצרים את המקום. הן רואות את הזכות של המוסלמים. ולגבי החילונים הן מבינות שבסופו של דבר מדובר על פתרון פרקטי לכל הצדדים.

הבסיס לפתרון הוא הריפוי של שורשי הסכסוך על ידי הבהרה של תביעות הרכוש הבין דתיות. הבהרה זו יכולה ליצור את תמונת השלום, אשר תאפשר לכל צד לבוא על סיפוקו ולא להרגיש נפגע מהנזקים של הסכסוך כמו כן היא תביא להגדרת היחסים בין דת ומדינה מתוך עצמה.

 

 

חלק ב: תמונת הפתרון

 

התמונה פשוטה מאד של השלום הבין דתי

 

הפתרון הסימולטני של הניגודים בין הדתות לא יכול להפתר באמצעות הסדר של "משחק סכום אפס" אלא באמצעות פתרון בו כל הצדדים יוצאים נשכרים כפי שמקובל בניהול קונפליקטים מודרני. כאשר ישרור שלום אמיתי וארוך טווח לא יהיה מפסיד, כולם יצאו מנצחים.

כפתרון מרכזי עבור כל הפתרונות הנוספים יתרחש כאשר תפתר הבעיה של בית המקדש. בית מקדש זה יוכל להיות מוקם על המקום בו הוא התקים בעבר אבל פשוט כמה קומות מעליו!

יתכן והקורא יטעה לחשוב כי מדובר בפתרון פשטני. כמה מטובי הארכיטקטים בעולם כמו דניאל ליבסקינד, פרנק גריי, טדו אנדו או זהה חדיד לא חשבו כך. הם התיחסו לרעיון באופן מאד חיובי ובכך אישרו בפני כימבחינה ארכיטקטונית הפרויקט ניתן ליישום באופן אסטטי. ככל שמהרהרים יותו בתמונה זו כך נראית בעיני הגיונית יותר. יותר ויותר מתחברים כל הפרטים למרקם אחד גדול:

בראש ובראשונה זוהי כיפת הסלע. על פי האגדה היהודית הסלע הנמצא בראש הפסגה שימש את אברהם לקשור את בנו יצחק על פי התביעה של אלוהים לעקוד את בנו. בן אשר היה עבורו היקר ביותר. למרות שמרבית המוסלמים כיום מאמינים כי הבן אשר היה צריך לעלות לעולה אינו יצחק אלא ישמעאל ובכי כי מקום העקדה אינו הר המוריה אלא מקום ליד מכה הם מאמינים כי הר המוריה הוא המקום הקדוש של העלייה לשמים של הנביא מוחמד. שם פגש מוחמד את המלאך גבריאל אשר ליווה אותו לשמים על מנת לפגוש את כל הנביאים אשר חיו לפניו.

באופן זה מקבל המקום עבור המוסלמים משמעות חדשה: הם בונים מקום קדוש מסביב לכיפת הסלע. ואולי תקבל האגדה היהודית גם משמעות עבורם משום שהנביא מוחמד כינה את דתו "איסלאם", משום שהוא רצה לתאר את השלום שיווצר מהכיוון הרוחני של הדת. עבור מוחמד היה אברהם, אשר הציג את נכונותו לעקוד את בנו אב הטיפוס לכל המוסלמים.

התפיסה של אברהם לגבי המסירות היתה הסיבה והמקור לדת היהודית ובו זמנית ניתן למצוא בה את הבסיס לנצרות-שבה ישו הקריב לא רק את מה שהיה יקר לו. הוא הקריב את עצמו כדי לפתוח לתלמידיו את העינים.  מסיבה זו הוא לא עלה לשמים אלא הוא קם לחיים על פי מה שלמד מהקורבן. לכן המסירות של אברהם היא הבסיס המשותף לכל שלושת הדתות האברהמיות.

כיפת הסלע נמצאת על המקום כעדות לעובדה זו. ומדוע לא יכולים יהודים ונוצרים לכבד עובדה זו?

 

ההלכה היהודית ובית המקדש

 

בית מקדש יהודי הוא לא עניין לבני אדם אלא הוא נושא שמתקשר לביאת המשיח באחרית הימים. עם זאת ישנם כמה כללים וכמה תנאים מקדימים המתקשרים לבואו: התנאי הראשוני לביאת המשיח היא הדרישה לשלום עולמי. רק כאשר ישרור שלום זה מתקיימת האפשרות שתאפשר מהלך זה. אבל איך יכול לשרור שלום כאשר ישנם עדיין סכסוכים בלתי פתורים אשר מסלימים כל פעם מחדש?

לכן למרות שחוק ההלכה קובע כי בית המקדש חייב להיות מוקם על האדמה – עובדה אשר בעצמה יוצרת את הקונפליקט – לא יתכן כי המשיח יתבע מעמו שלו להשתחרר מרעיונות ישנים כמו שהמצוות הראשונות תובעות, לפני שהוא מוסר בידיהם בדיוק את הנבועה?

לכן אני מזמין את אנשי ההלכה לעשות תרגיל מחשבתי של המסירות לפי האידיאל של אברהם. אברהם אשר היה מוכן להקריב לו את היקר לו מכל עבור הרעיון אשר הם יודעים שעמד בראש מעיניו. גם עתה הם יודעים כי הקורבן הנדרש מהם הוא גדול ביותר – בדיוק כמו הקורבן לו נדרש אברהם כך כל בן או כל בת נדרשים מאיתנו מתישהו להשתחרר מעול אבותיהם. לכן אני מבקש מכם לתת את החופש לרוחכם, לראות את העתיד הפתוח ואת התקוות והאפשרויות הצפונות בו. הרשו לעצמכם אפילו לחזות לנגד עינכם בבית המקדש החדש שיבנה מעל הר הבית כזה שלא יוקם על האדמה אלא גבוה מעליה – על הר מלאכותי.

בעבר היה נדרש הר טבעי, כמו הר מוריה, גם כאשר נבנה עליו לגובה רב. עם הארכיטקטורה המודרנית ניתן לבנות בכל מקום. דרישות הבסיס היא אך ורק המשמעות או ההגיון שנמצאים מאחורי הרעיון. לרעיון אותו אני מציע יש הגיון רב: מדוע צריך בית המקדש של העם הנבחר לא לעמוד במקום נישא ורם מעל כל המבנים הארכיטקטונים של ירושלים? בדיוק מיקום זה מסמל את מקומות של אלוהים עצמו ושל העם הנבחר במקום גבוה ונישא הנראה למרחוק.

במהלך ההיסטוריה כולה השיג העם הנבחר השגים יוצאי דופן. מדוע לכן לא יוקם המקדש החדש אותו יביא המשיח במקום בולט ונישא?

במיוחד כאשר פעולה זו תפתור את הקונפליקט באופן שיוביל לביאת המשיח? כי ברגע שהמקד החדש לא יתפוס את המקום על האדמה יפתר הסכסוך באופן מיידי מתוך עצמו.

 

דבר ממנו חוששים המוסלמים יותר מכל הוא אובדן המקום הקדוש להם בו נפגש הנביא מוחמד עם כל הנביאים האחרים. הם מקווים כי יזכו מהעם הנבחר לקבל את הכבוד וההכרה כממשיכיו של אברהם.

לעשות שלום לדרוש מכל המעורבים להבטיח את הבוד ההדדי, את הכבוד לאברהם ולאתרים הקדושים של הדתות האחרות וגם לבטא כבוד זה באופן בולט.

 

שלושת הרמות של תמונת השלום

 

בתמונה ארכיטקטונית זו של השלום יש שלוש רמות: האדמה, חרף א-שריף עם כיפת הסלע והרמה שבית המקדש החדש גבוה מעל האדמה באופן שמבטא את העמדה הרוחנית של העם הנבחר.

באופן זה תהיה הקדושה המשותפת לכל שלושת הדתות האברהמיות מובטחת.

רק הנצרות חסרה עוד בתמונה זו.

 

מקומה של הנצרות בקדושה המשותפת

 

כמו שהנוצרים הופיעו בציר הזמן כשניים, בין משה ומוחמד, כך הם יתפסו את מקומם גם בחזון זה בין היהודים והמוסלמים בקדושה המשותפת. מקום זה מתאים לאופי הנוצרי בכמה מובנים:

מעל כיפת הסלע עלה מוחמד לשמים בציר אנכי. באותו קו מתקיים הציר האנכי שבה לידי ביטוי בקימה מחדש של ישו. בגלל ציר זה מהווה הנצרות את "ציר העולם" – ציר זה הוא האמת המוחלטת כאשר תמונתו של ישו ניצבת במרכזה. משמעותה:

ישו בעצמו נקרא "בן האדם" כלומר האיש האמיתי. מבחינה זו מהווה הציר וכל המשמעויות שהוא מייצג את הציר של המהות האנושית, את הציר של האנושות כולה. מדובר כאן על השאלה מה המשמעות של הקיום האנושי ומה הכוונה במונח אדם. לכן על אף אחד לא להיות מופתע כי הנוצרים במהלך ההיסטוריה שלהם היו ידועים בזכות המוסדות ההומניטרים שהקימו – בדיוק כמו שהיהודים נעשו מפורסמים בזכות ההשגים יוצאי הדופן שהביאו לעולם והמוסלמים זכו בפרסום בזכות יציבותם ועמידתם על הקרקע. אין בכך כדי לומר, שאיכויות מיוחדות אלו ממצאות את כל המשמעויות של הדת אלא הן באופן מיוחד מאפינות של כל אחת מהדתות.

על ידי כך שהנוצרים יתפסו את עמדת האמצע הם יזדקקו לפלטפורמה מתחת לבית המקדש היהודי אשר תהיה תלויה בבית המקדש כמו שהנצרות עצמה תלויה בברית הישנה. באופן זה יווצר צלב ארכיטקטוני, אותו צלב שהוא גם הסמל למסירות לפי נקודת הראות הנוצרית אותה הפגין ישו כאשר הקריב את חייו למען אחיו בני האדם.

 

הבנת ההבדלים בין הדתות

 

על מנת לבחון את הקדושה הכוללת יש לומר באופן ברור: שלושת הדתות יכולות להיות, למרות שבעבר הן היו אויבות נפש, דתות החיות בשלום זו עם זו. ההבדלים בינהן הם אינם הבדלים של אמת ושקר או של נכון ושגוי. מדובר על הבדלים הנובעים מנקודות מבט שונות כאשר כל דת רואה אספקט אחר באלוהות. שלושת הדתות מתאחדות באופן תפיסתן את המסירות של בוראי עולם. אולם במהלך ההיסטוריה הובילו הדרכים השונות ונקודות המבט השונות שוב ושוב לתיאורים שונים של אותם מצבים ועצמים. באופן זה נוצרו פנים שונות שבמספר נקודות הן אף יוצרות סתירות ברורות.

על מנת לבחון את מכלול הקדושה יש את התקשורת בין בוראי העולם למאמינים אשר בה מוצאת את מקומה האפשרות ליצירת בסיס חדש המשותף לכולם. באופן זה תיווצר הבנה הדדית ואולי אפילו הבנה טובה יותר של נקודת המבט העצמית.

על מנת לבחון את מכלול הקדושה יוכלו הדתות השונות אפילו להבין את נקודת המבט החילונית ואילו החילונים יבינו את נקודת המבט הדתית.

 

באופן זה יתגשמו התנאים המקדימים לשלום וכל המכשולים לביאת המשיח יוסרו מן הדרך.

כמו כן יווצר באופן טבעי כבוד הדדי בין שלושת הדתות. דבר זה יאפשר משא ומתן והידברות קלה בין הצדדים.

בתמונה זו השלום מובטח משום שכל הצדדים מנצחים.

 

בכל הצדדים יתאפשר באופן זה להודות באשמה. הדתות השונות יכירו בנזקים של הסכסוכים וינסו לתקנם באופן כזה שהעולם כולו יקבל עזרה ויתקדם לקראת השלום העולמי.

 

 

חלק ג: מבט לעתיד: "הארץ המובטחת" חדשה עבור כולם

 

לא יהיה יותר ניגודים בלתי ניתנים לקישור בין הדתות ובין נקודות המבט החילוניות. כאשר דת לפי נקודת המבט הנאורה תזכה במקומה יוכלו הדתות אפילו ליצור הפרדה בין דת ומדינה ולהתכנס יחדיו תחת הכותרת המשותפת של זכויות אדם תוך מחויבות לכח הממשלתי של הדמוקרטיה.

 

במדינה זו ניתן יהיה לקיים חופש דת באופן שיבטיח חופש אמונה לכל האזרחים. הכלל הבסיסי המשותף לכולם הוא כי עבודת האלוהים וקיות המצוות הדתיות אסור שיפגע בזכויות של המאמינים מדתות אחרות. וכך תחת הפיקוח הממשלתי יתקימו חוקים המאפשרים לכל דת אשר מתבססת אך ורק על חופש מחשבה והתנגדות לכל כפייה שהיא. דת כזו היא דת השומרת על זכויות האדם ומכירה בזכותו של כל אינדיבידואל לחיים ולחופש.

מעבר לכך תהיה המדינה אחראית לכך שכל יתלקחות או התפתחות לכיוון של שגעון פרטי ופונדמנטליסטי יאסר ויזכה לצינון על ידי תרגילים של פיוס. הפתרון שימצא יחקק באופן חדש וכך תיווצר דוגמא של חוקה חדשה בעולם כולו. באופן זה יהיה הפתרון המוצע כאן מתאים לעולם כולו כמודל לפיוס ושלום.

 

ובאופן זה יהיה הפתרון של הסכסוך הבין דתי לנקודת המוצא עבור שלום עולמי.